כיצד להתמודד בהצלחה עם שיעורי הבית שלהם

מאמר זה מיועד להורים אשר שואלים את עצמם "מה הדרך הטובה ביותר להתייחס לשיעורי הבית של הילדים שלנו?".

 

יתכן ומטרת העל שלנו כהורים זה להכשיר את הילד לחייו הבוגרים כאדם המממש את הפוטנציאל שלו, מועיל בחברה ועצמאי. לכן במאמר זה לא נדבר רק על שיעורי הבית שלהם אלא ובעיקר על האופן בו אנו ההורים יכולים לגשת לנושא זה ולראות אותו בהקשר הרחב של החיים במשפחה.

משימת שיעורי הבית ניתנת לילדים ועליהם לבצעה. מה קורה במבחן התוצאה כשבפועל זו הופכת להיות הבעיה של ההורים?

באיזו מידה שיעורי הבית הם הנושא העומד בפני עצמו ורק במגרש זה אנו לא זוכים לשיתוף הפעולה מצדו של הילד?

האם קיים קושי מערכתי בהתנהלות משתלבת של הילד בקבוצה ? (משפחה, בית ספר)

נשים רגע בצד את הסיבות האובייקטיביות (ליקויי למידה, צורך בהוראה מתקנת או שיגרה יומית משובשת) לכל אלו יש הכרח בגישה אישית הלוקחת כל מקרה לגופו. נתמקד בניתוח המצב דווקא אצלנו, ההורים.

נקודת המוצא הנה כי התנהגות הילד מכוונת מטרה. אפשר להסביר אותה על פי מה שמשיגים. לפי הרגשת ההורה אפשר לנסות להבין אם מדובר במאבקי כוח או תשומת לב יתרה.

מה החוויה הסובייקטיבית שלנו כהורים במפגש עם ילדינו סביב נושא זה?

האם זה מדאיג את ההורה ,גורם לנו להתעצבן, לרחם ,מעייף אותנו?

סביר להניח כי מדובר בהתנהגות שמטרתה ליצור אצלנו עיסוק יתר. הצורך הבסיסי בהתייחסות אישית הופך לטקטיקה שמשיגה לילד את תחושת הערך שלו : ככל שאני גורם להוריי להתעסק איתי יותר -כך תחושת הערך שלי עולה. הילד מפתח התנהגויות של העסקת יתר כדי להרגיש שייך /בעל ערך /לקבל התייחסות אישית.

מה עושים: מייצרים אפשרות נוספת/חדשה להשיג את תחושת השייכות ולהרגיש בעל ערך. עוזרים להיגמל מהטקטיקה הישנה( התעסקות יתר סביב שיעורי בית או כל התנהגות מפריעה אחרת).

האם אני כועסת, מתרגזת, הילד עושה לי דווקא או אולי לא מגיב או לא עונה כאשר אני שואלת על שיעורי הבית? אני מרגישה חסרת אונים? המטרה של הילד הופכת לכוח, הוא נאבק על הערך שלו. הכעס/ההשפלה /חוסר אונים מעידים שההורה נמצא במאבק כוח עם הילד. הכעס גורם לילד תחושת ערך וכדי להשיג אותה מחדש הוא נלחם בי. גם אם הילד נכנע, למחרת חוזרת ההתנהגות. "המאבק" הוא על הערך של ההורה ושל הילד ושניהם במצוקה.

עוד סיבות מדוע מאבקי כוח לא מקדמים אותנו:

אם ההורה נכנע-הילד בחוויית  ניצחון, סוג של סיפוק. מצד שני, אין לו על מי לסמוך וזה מייצר חוסר בטחון  ואם הילד נכנע ( על ידי הורה דרסני)  –הילד בחוויה שההורה הוא "רע" וזה מייאש.

מה עושים:  בוחרים להפסיק מאבקי כוח ומאמצים שיח המייצר שיתוף פעולה. לא מבטלים ולא משפילים את הילד כי כל אלו מסכנים את תחושת הערך שלו.

כיצד לצאת ממאבקי כוח?

  • לכבד- לא אומר להסכים.

  • לשקף את הרגשות, לחוש אימפטיה, שיש מישהו עבורו, מתייחסים לתחושות שלו.

  • לסמוך עליו-תחושת ערך שהוא תורם ומועיל. להתייחס לכל המובן מאליו. לחפש ולמצוא כל אותם ביטויים קטנים של העשייה שלו לטובת הזולת. באופן כזה מאפשרים לו לחוש בעל ערך בדרכים נוספות. מתגמלים על ידי תשומת לב התנהגות רצויה, חיובית.

  • לא לדבר בלשון ציווי. לדבר כמו שהיינו מדברים עם חבר שלנו. בגובה עיניים.

  • להסביר את הכללים. לשמור על גבולות.

  • לשתף אותו בחוויה שלנו.

  • להבין מה אתה רוצה כהורה. להיות תקיף בנוגע לעיקרון אך אדיב לילד.

כמה טיפים ישימים  "איך להפוך את נושא שיעורי הבית לאפשרי ולהחזיר את האחריות על ביצועם לילד"- מיועד להורים שמאמינים ששיעורי בית זה דבר שחשוב לעשות.

  • נותנים תוקף למשימה. מסבירים לילד שכמו שלמבוגר יש מחויבות כלפי העבודה שלו כך הילד ראוי שיתייחס לשיעורי הבית בדומה ליחס שהורה מעניק לעבודה. כלומר משוחחים על הנושא בהקשר לעולם המבוגרים.

  • בונים יחד זמן מוקצב לשיעורי הבית בלוז השבועי בהתייחס למערכת שעות, למקצועות בכל יום ומערכת חוגים. מתחשבים במאפייני הילד: מה יותר ישים עבורו? לעשות שיעורי בית בסמוך לסיום בית ספר או אחרי  מנוחה? אחרי ארוחה? כל יום בשעה קבועה? ועומדים בלו"ז.

  • מחליטים באיזו מידה נתערב והאם ניקח על עצמנו תפקיד המורה. האם חשוב שהילד יעשה את שיעוריו ברמת הביצוע הבסיסי והאחריות על בדיקתם היא של המורה או שאנחנו ההורים נבדוק כל שורה בחוברת /מחברת ונכנס לתפקיד המורה? האם נפעיל שיקול דעת ואולי נעמיק בתוכן אחד לשבוע ולא כל יום? או נאמץ את הגישה שמשאירה את הבית הספר בחזית של הלמידה והשיח של הורה –ילד  יוקדש לנושאים אחרים ולא לבדיקת שיעורי בית?

  • שמים גבול למעורבות שלנו ולא חוצים אותו להתערבות יתר. לא מנכסים לעצמנו שליטה בביצוע שיעורי הבית כי בזה אנו משדרים שאנו לא סומכים על הילד ומקטינים את תחושת המסוגלות שלו. בהתחלה אפשר להיות נוכחים בחדר, להגיד אני כאן אם תצטרך אך בהחלט לאפשר לילד חוויית שליטה ומסוגלות.

  • מעודדים! מעודדים! מעודדים! משבחים את הילד על עצם העשייה, המאמץ , ההשתדלות שלו ולא על התוצאה הסופית. קריטי במיוחד במתן התייחסות שלנו לציון בתעודה. מתייחסים לפעולות שלו ולא מסתפקים בשבח כללי. ציון גבוה בתעודה בדיוק מהווה הזדמנות לקשור מאמץ והתמדה שבעשיית שיעורי הבית להצלחה. וציון נמוך יחסית הוא הזדמנות להדגיש את ההערכה שלנו כלפי ההשתדלות וההשקעה שלו בדרך לשם.

  • מייצרים חוויית הצלחה. הרגשה טובה מייצרת אנרגיות חיוביות הבונות בטחון עצמי. הורה יכול להיות שותף ביצירת חוויית הצלחה של הילד. כששיעורי הבית הם מגרש התנסותי לחוויות טובות של ההורה והילד אנו מרגישים שאנו יכולים להיות שם יחד עם הילדים שלנו. ההנאה שלנו מהקשר אתם היא התשואה הגדולה ביותר עבורנו... הלא כך? 

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now