איך מפסיקים להתאכזב מבן הזוג?

אתם זוכרים את התחושה האופטימית הזאת בתחילת הדרך המשותפת כשהעתיד נראה טוב מתמיד והלב התרחב  רק מהמחשבה על חיי המשפחה שלפניכם?

והנה השגנו את מבוקשינו. אנחנו חיים במשפחה שיצרנו, מגדלים ומחנכים  את ילדינו, עובדים ומפרנסים, יוצאים לחופש וחוזרים יום יום למציאות חיינו.

כיצד אנחנו מרגישים בזוגיות? "תלוי את מי ומתי שואלים", תגידו אתם ותהיו צודקים.

דמיינו לכם אותה נכנסת למשרה השנייה בבית אחרי שסיימה יום עבודה, מפזרת בחוגים, מתעסקת עם שיעורי הבית של הילדים, מסדרת את הבית, מבשלת ולעתים מקפלת כביסה. בקיצור, סט בלתי נדלה של עבודות הבית ואין ספור שאלות- תשובות ( במקרה הטוב) עם הילדים. ארוחת ערב חמה השעון מתקתק שעת השכבה מתקרבת.. קדימה מקלחת! יש אור בקצה המנהרה, כמו שאומרים. ואז בדיוק כשהילדים בדרך לצחצח שיניים ולצלול למיטות... מי מגיע?

אבא!

דמיינו לכם  אותו-חוזר הביתה אחרי יום אינטנסיבי שבו הרגיש שהוא לכל הפחות מנחית מטוסים,  פתר אין ספור בעיות וקיבל החלטות, עייף סחוט. שמח שסוף סוף היום נגמר. מאיפשהו מתנגבת אליו הידיעה שלא ראה את הילדים מאתמול  וכן בטח גם לו מגיע להרעיף ולקבל אהבה. מהילדים, כמובן.

אתם רוצים להמשיך לדמיין לאן  נקודת המפגש הזו מובילה את הזוג?

ברור שיש כמה וכמה אפשרויות. הנה כמה שאני מכירה:

הילדים חוגגים את המפגש עם אבא, החיות שלהם מתעוררת מחדש וכל תשומת הלב שלו מוקדשת  להם . היא נעלמת מהרגע שהוא נכנס הביתה מעמדת ניהול הבית ומתרכזת בעיסוקים שלה. הוא לא מרוצה מהבלגן שיש בסלון ומהכלים שיש במטבח ושואל האם נשאר לו אוכל ומתברר לו שלא. הוא מלווה את הילדים לחדר וחוזר לכורסא בסלון, מחפש את הזווית הנוחה. כשסוף סוף הבית שקט, היא רוצה להתעניין איך עבר עליו היום ויותר מזה היא רוצה לספר לו איך עבר עליה היום הארוך הזה אבל אין מי שממש מקשיב לדעתה כי הוא רואה טלוויזיה ועונה כן/לא וכברירת מחדל מציע שתספרי את והוא יקשיב...

המפגש הזה של שני עולמות כל יום בערב לא מפסיק לאתגר אותי. איך מונעים שחיקה משגרה  ולא משתעממים בקשר?  איך משמרים אותנו כבני זוג ולא רק משכללים את תפקידנו ההוריים?

ואיך לא מתגלגלים שוב ושוב לאותו תסריט ידוע מראש: הרצון שלי בקרבה ושיתוף נתפס כאיום על המרחב והאוטונומיה האישית שלו?

איך מייצרים זוגיות ששני אנשים כל כך שונים אחד מהשנייה יהיו מרוצים בה גם במרוצת שנים רבות?

מגבשים תפיסה איזה אדם אני  בתוך הזוגיות הזאת. לומדים נפלאות הנפרדות. מפנימים את העובדה שהאחר קיים בנפרד ממני ולו צרכים אחרים. מפסיקים לבקר ולצפות שהוא יהיה, הוא יעשה, הוא ישתנה. לומדים לשנות את ההתנהגות שלנו באופן שתקרב אותנו אליו ולא תרחיק. לוקחים בחשבון שקשר זה מרחב המתקיים בין שניים נפרדים ושחייב להתקיים מרחב ביננו כדי שיהיה ניתן לראות את החיבור. לומדים להתחשב ברצונות שלנו ומבטאים את צרכינו באופן שיהיה מובן לאחר. ראשית כל מבינים ורק אחר כך נעשים מובנים לאחר. מבקשים ואומרים מה חשוב לנו, בשיחה נינוחה ולא בדוחק של רגע  ולא מתלוננים  שהדברים לא נעשים בדיוק איך שרצינו. אלא כן רואים את הכוונה, את ההשתדלות  את המאמץ ובעיקר את האדם שאתנו.

קל להגיד וקשה ליישם? אולי תגידו אתם. אוכל לענות: תהיו חכמים ולא צודקים. תעצרו ותחליטו שאתם רוצים. רוצים להרגיש שביעות רצון ונחת רוח בזוגיות או לפחות למצוא דרך להבין ולהיות מובן/ת.  אתם מוזמנים ליצור קשר איתי, לכתוב לי מייל  או להתקשר ולעשות את הצעד הראשון. אשמח להיות לעזר.

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now